בונה את המשפך שלי בגלוי. שבוע 1: עוד אין ליד אחד.

ככה נראה שבוע 1 של היומן. אין בו מספרים של פרסום, כי עוד אין. כל מה שקרה השבוע הוא מה שקורה לפני: לפני המודעה, לפני הליד הראשון, לפני שמתחילים לשלם.

רוב בעלי העסקים מדלגים על השבוע הזה. הם מעלים קמפיין, הלידים מתחילים להגיע, ורק אז מגלים שאין לאן לשלוח אותם. את המחיר הם משלמים אחר כך, על כל ליד.

האתר שעולה ביום רביעי לא נולד ביום רביעי. לפניו היו כמה ימים, והרבה שעות עבודה בערב ובלילה, על עיצובים שזרקתי.

הגרסה הראשונה הייתה שחורה, עם ירוק ליים וכותרות ענקיות. היא נראתה טוב. ואז הסתכלתי עליה עוד פעם, וראיתי משרד פרסום. ואני לא משרד פרסום.

אז עצרתי את העיצוב וחזרתי לטקסט. אם אני לא יודע להגיד בשורה אחת מה אני מוכר, שום צבע לא יציל את זה.

"בונים ביחד משפך קהילה שמביא לך פניות חמות. אתה יוצא עם מערכת שאתה יודע להפעיל."

השורה שיצאה

בדרך פסלתי לא מעט ניסוחים. כל אחד מהם נשמע בסדר, ולכל אחד הייתה בעיה:

רק כשהטקסט היה מוכן, חזרתי לצבעים. כחול יצא רגוע מדי. כתום ואדום, חזקים מדי. פסטלים רכים, לא אהבתי אף אחד. פלטות שמחות יצאו נשיות מדי.

ואז ניסיתי שלושה כיוונים משוגעים באמת: מערכת הפעלה רטרו, פוסטר של מסיבה, ועיתון צהוב. העיתון ניצח מיד.

מי שמגיע מהפיד רואה עשרות אתרים שנראים אותו דבר. עיתון נראה אחרת, ומזמין לקרוא. כל מדור באתר הוא מדור בעיתון: תחקיר, המדריך, מהשטח, מכתבים למערכת, מודעות מסווגות. אפילו עמוד השגיאה הוא "טעות דפוס".

ועוד החלטה אחת, שנראית קטנה ולא קטנה בכלל: היררכיה. הכפתור הוא הדבר הכי בולט בעמוד. תגית המדור אדומה, אבל רק טקסט עם קו תחתון, כדי שלא תתחרה בכפתור. ומרקר צהוב, רק על מילים שחייבים לראות.

האתר עולה לאוויר.

דף בית, הסיפור שלי, עמוד מאמרים, שאלון ומדיניות פרטיות. חמישה עמודים, ואף אחד בעולם לא יודע שהם קיימים.

זה בדיוק מה שרציתי.

באוויר · 22:42

האתר מחובר כך שכל שינוי שאני שומר עולה לבד, תוך דקה. בלי מערכת ניהול תוכן ובלי מנוי חודשי. כמה שפחות מנויים, כמה שפחות דברים שיכולים להישבר.

עמוד הקורס הראשון עולה.

אני מוריד אותו.

הוא עלה לפני שאישרתי אותו. ערב ראשון, 18 דקות באוויר, וכבר יש כלל ראשון:

וכלל שני, באותה נשימה: כל טיוטה אני רואה בשתי גרסאות, מחשב וטלפון, זו לצד זו.

מי שמגיע ממודעה בפייסבוק או באינסטגרם, מגיע מהטלפון. עמוד שמושלם במחשב ושבור בטלפון, הוא עמוד שבור.

עמוד הקורס חוזר, הפעם אחרי אישור: בונים תסריט מכירה, 25 שיעורים.

אבל משהו מפריע לי. הסרטונים יושבים ביוטיוב, ובכל סרטון יש כותרת לחיצה, לוגו וקישור החוצה. מי שנכנס לקורס שלי יכול להיגרר בלחיצה אחת לסרטון של מישהו אחר.

אני בונה נגן משלי, ומעלה אותו קודם לכתובת נסתרת, כדי לבדוק.

מאושר. בלי כותרת, בלי לוגו, בלי יציאה ליוטיוב. ההתקדמות נשמרת: מי שחוזר ממשיך מאיפה שעצר, וסרטון שנגמר עובר לבא.

משפך קהילה מתחיל במודעה עם מתנה. משהו שהקהל באמת רוצה, ששווה לו להשאיר בשבילו מייל. ככה הלידים זולים.

הלילה בניתי את כל הדרך מהמתנה ועד הקבוצה.

קורס שני: מודל MVP לבניית אסטרטגיה שיווקית, 18 שיעורים. אותו נגן.

עמוד שמרכז את כל הקורסים, עם סינון לפי תחום. הוא לא בתפריט ולא בגוגל. מגיעים אליו רק עם קישור.

דף הנחיתה. החלטתי שהוא עושה דבר אחד בלבד: מבקש מייל.

סקשן אחד: כותרת שאומרת בדיוק מה המתנה ("קורס וידאו חינמי:"), תת־כותרת, כמה בולטים, צילום מסך של הקורס, ושדה מייל. בלי תפריט. בלי קישורים החוצה. בלי טלפון ובלי שם.

בדיקה בטלפון: הטופס יושב מתחת לגלילה. מי שמגיע מהפיד לא יגלול כדי לחפש אותו.

מעביר את הטופס למעלה, ומוסיף עוד טופס בסוף, למי שקרא הכול.

דף התודה. זה הדף שרוב בעלי העסקים שוכחים.

האדם השאיר מייל לפני שנייה. הוא הכי חם שהוא יהיה. אז במקום "תודה, נתראה", הוא מקבל צעד אחרון: הקורס מחכה בקבוצה.

שלושה סבבים על אותו דף. בסוף: כפתור ההצטרפות נראה בלי לגלול. בטלפון הוא צף וצמוד לתחתית המסך, כל הזמן.

שורה אחרונה לדף הנחיתה, מעל הכפתור: "משאירים מייל, ואת הקורס המלא מקבלים בקבוצה."

עכשיו אף אחד לא מופתע כשהוא מגיע לדף התודה ומתבקש להצטרף.

דף נחיתה: מבקש מייל

דף תודה: מכניס לקבוצה

למה הקבוצה כל כך חשובה? כי מייל זה עוד שורה ברשימה. מי שמצטרף לקבוצה הוא אדם אמיתי, שאפשר לפנות אליו, לחמם אותו עם תוכן ולייבים, ולהגיע איתו לשיחה כשהוא כבר מכיר אותי.

באותו ערב, קורס שלישי: טיפול בהתנגדויות. הפעם כתוב, בלי וידאו, בחמישה שלבים: להקשיב, להכיל, לחקור, לשקף, להגיב.

שלושת הקורסים ביחד הם הבונוס שמחכה למי שנרשם.

המאמר הראשון באתר עולה: למה הפרסום הממומן שלך לא עובד, גם כשהסוכנות מראה לך שהוא כן.

ואיתו, כללים לכל מאמר שיבוא אחריו: ארוך, ולא פוסט קצר. בראש המאמר, נוסחה אחת שמסכמת את הכול. פרקים ממוספרים. ותרשימים בסגנון עיתון, כדי שגם מי שרק מרפרף יבין.

למה מאמרים? כי האתר צריך לא רק לשכנע, אלא גם ללמד. המאמרים מחממים את מי שעוד לא מוכן לשיחה. (אם שמת לב, גם היומן הזה בנוי לפי אותם כללים.)

השאלון באוויר מיום רביעי. אבל עד הערב, כל מי שמילא אותו נכנס לגיליון. הערב אני מחבר את כל הטפסים ישר לרשימות במערכת הדיוור, כל טופס לרשימה משלו.

רגע לפני, כמה מילים על השאלון. הוא הלב של האתר.

כמעט כל אתר של נותן שירות נגמר ביומן: "קבע שיחה". אצלי אין יומן. אני לא רוצה שכל מי שעבר באתר יקבע שיחה. אני רוצה פניות רציניות. לכן כל כפתור באתר מוביל לשאלון של 2 דקות.

השאלה שאני הכי אוהב היא "למה דווקא עכשיו?". היא היחידה עם טקסט חופשי. מי שכותב שם שלוש מילים ומי שכותב פסקה, הם שני לידים שונים לגמרי. ככה אני יודע עם מי לדבר קודם.

שאלה 7 מתוך 8

מה עוד שמתי לב

שאלה אחת בכל מסך, עם פס התקדמות. קל להתחיל, וקשה לעזוב באמצע.

אין תפריט. מי שהתחיל למלא, לא צריך קישורים שיוציאו אותו.

אין סינון אוטומטי. בהתחלה השאלון סינן לבד. ביטלתי את זה. היום כולם מקבלים את אותו מסך תודה, ואני עובר על כל שאלון בעצמי. אם יש התאמה, אני חוזר תוך 48 שעות.

הטפסים מחוברים.

אני ממלא את השאלון בעצמי. שם, טלפון, מייל. שולח. נכנס לרשימה.

הליד לא שם.

אני מחפש איפה הוא נתקע. מוסיף זמנית הודעה שמראה בדיוק למה המערכת דוחה את הליד.

מצאתי. רווח אחד מיותר במפתח החיבור, שנכנס כשהעתקתי אותו. מנקה, שולח שוב, והליד מופיע ברשימה עם כל השדות.

שש דקות. אבל אם הייתי מגלה את זה אחרי שהקמפיין עלה, זה היה שבוע של לידים ששילמתי עליהם, ושנעלמו בדרך.

אז באותו לילה בניתי שלוש הגנות, כדי שזה לא יקרה שוב:

פרט קטן: במעבר עכבר, הטקסט על הכפתורים האדומים שינה צבע. עכשיו הוא נשאר לבן.

אף אחד לא היה כותב לי על זה. אבל כפתור שמשתנה בדיוק ברגע שמתלבטים אם ללחוץ, זה הרגע הלא נכון.

הקבוצה מחוברת. הקישור נכנס לשלושה מקומות: דף התודה של הקורס, מסך התודה של השאלון, ותחתית דף הבית.

בפעם הראשונה, מי שנכנס מכל כיוון מגיע לאותו מקום.

✓סיכום שבוע 1

כדי שהיומן הזה יהיה אמיתי, הנה גם מה שלא הספקתי: